יואב סיון, עיתונאי ישראלי בניו יורק, לומד מהקהילה הגאה בניו יורק כיצד אפשר להתווכח בכבוד. חגיגות ושאלות על האפרטהייד הישראלי בין כאן לשם

האם ישראל היא מדינת אפרטהייד? השאלה הנצחית הזאת ניסתה לטפס לסדר היום של הקהילה הגאה בניו יורק, אבל בינתיים די בחוסר הצלחה. העניין התחיל כאשר לרגל שבוע האפרטהייד הישראלי, חול המועד העולמי שבו מוקיעים את ישראל על יחסה לפלסטינים, ביקש ארגון ניו יורקי לקיים אירוע בנושא במרכז הקהילתי הגאה בניו יורק. מסיבה לסיום האפרטהייד (Party to End Apartheid) הם קראו לזה (לא כדאי להמתין עם החגיגה?) והרגיזו את מייקל לוקאס, אביר הפורנו המקומי, שמיהר למחות.

הזעקה נשמעה, המרכז ביטל את האירוע, וכצפוי הרגיז בכך את אמרגני מסיבת האפרטהייד. כדי להשיב את השקט למשכן הוזמנה הקהילה לבוא לדבר על זה ב- town hall meeting. וכך ביום ראשון אחר הצהריים באמצע מרץ מצאתי את עצמי, יחד עם עוד כמאה איש, בקומה השלישית במרכז ברחוב 13, שייצגו כמעט כל קומבינציה אפשרית של זהויות.

וזה בדיוק האתגר שסקרן אותי. איך מונעים קקופוניה ויוצרים הרמוניה?

דיון דמוקרטי מהסוג שאינו מוכר במקומותינו

במושכות אחזה אן נורתרופ (Ann Northrop), עיתונאית ופעילה פוליטית, שהשליטה סדר דמוקרטי ביד אמן.

המתכון, אף שכנראה מעולם לא תורגם לעברית, די פשוט: לקבל החלטות במהירות על הפרוצדורה, לכבד את הכללים שהוחלט עליהם ולשמור על חוש פרופורציה נוכח המטרה המשותפת. האנשים הצביעו כל הזמן, על דברים פעוטים וחשובים כאחת. אולם ההצבעות לא הסיטו את הדיון, אלא תמכו בו: ההחלטות הללו היו מהירות, פשוטות, עקביות וברגע שהתקבלו התייחסו אליהן בכבוד, והן סייעו להמשיך הלאה.

קוויר נגד אפרטהייד ישראלי (צילום: stevendamron)

אז איך מתווכחים באמריקה? מסכימים על פרוצדורה לדיון עצמו ואז דנים על קביעת הפרוצדורה לעתיד עבור המנהיגות. לכל אורך אסיפת העם נורתרופ הביאה החלטות פרוצדורליות להצבעה – הצביעו על סדר היום, על הארכת משך הדיון ואפילו על הכללים של התקשורת (מותר לייחס ציטטות לדוברים רק באישורם) ועוד ועוד. כך אפשר לחשוב על כך: כל פעם שהדיון הגיע לצומת, נורתרופ שאלה את הציבור לאן לפנות. השאלות הפרוצדורליות הללו – רובן הצעות מהקהל – הועלו להצבעה מהירה בדרך כלל בלי נימוקים, בלי דיון, בלי ספירה וספירה חוזרת, היעלבויות ועלבונות ופניות לבג"צ. נורתרופ שירתה את הציבור בשקיפות ובנאמנות והקביעות שלה היו סופיות.

וכמובן, הקהל הצביע – ואישר פה אחד – את סדר היום (כלומר על מה מדברים). החבר'ה הבינו את הדבר האלמנטרי: בקהל בו כל אחד יכול לטעון לזיהוי אידיאולוגי גמור רק עם פיקסל של צל צלו של גוון מדגל הקשת, אין טעם לנסות להחליט על הצבע הפוליטי המשותף לכולם. ובהתאם, לשאול האם ישראל היא הכי רעה או הכי טובה בעולם זה בערך כמו לתהות על קיומו של אלוהים. אולי נורא מעניין ומסעיר אך בפורום פוליטי עדיף להתמקד בתהליך קבלת ההחלטות של הנהלת המרכז ובהצעות ודרישות לשפר את הנהלים לפיהם מקבלים החלטות במקרים דומים.

פוליטיקה המכוונת לקבלת החלטות

נשמע משעמם? אכן, כאשר מתייחסים לפוליטיקה ברצינות, במקצועיות, היא יכולה להיות די משעממת. לעומת הרעש הישראלי העיתונים האמריקניים משעממים, ההודעות לעיתונות חסרות מעוף, הוויכוחים משמימים. כולם מתאמצים להקפיד על נימוס (למשל, אומרים "תודה" גם כאשר חולקים). אפילו הסלוגנים בבחירות כאילו נלקחו מהבחירות לוועידת קישוט בכיתה ג' (תארו לעצמכם ששלי יחימוביץ' הייתה מאמצת בפריימריס את הסיסמה הנאיבית "כן, אנחנו יכולים").

ופוליטיקה מקצועית באמריקה – לא חשוב היכן – עניינה חוקים ופקודות שינחו את קבלת ההחלטות בעתיד. באבסורד הישראלי, לעומת זאת, המחוקקים מתכתשים ביניהם על כתיבת העבר, והעתיד נותר כאחריות שיורית על כתפיו הצרות של בית המשפט.

דיון פוליטי ולא פילוסופי

הנוכחים לא הגיעו להחלטה סופית, אגב, האם יש לאפשר מסיבת-סיום-אפרטהייד או לא. זה בכלל לא היה העניין. האמירות שזכו למחיאות הכפיים הסוערות ביותר היו שאלות – לא תשובות – שקידמו את הדיון והופנו בדרך כלל למנהלת המרכז, גלנדה טסטון, או לחברי הוועד. הציבור תבע – בנימוס ובכבוד – לקבל תשובות מהמנהיגים על האופן שבו הם קיבלו את ההחלטות (לאשר את האירוע המקורי ואז לבטלו), ולכן עמדה המנהלת שוב ושוב מול הציבור ופירטה את העובדות: מה ההחלטות שהתקבלו, האם היו תקדימים, עם מי התייעצו, מה השיקולים או הנהלים שהנחו בעת ההחלטה. דרך שאלות עובדתיות מתוך כבוד למקבלי ההחלטות הדיון ציבורי מביא לשקיפות ומפעיל לחץ על המנהיגים לנקוט משנה זהירות ולהשתפר בעתיד. והתפקיד של אן נורתרופ – תעדוף השאלות מהציבור, ניתובן למקבלי ההחלטות, מתן הבמה למנהיגים להשיב בפירוט, וקביעה ושמירה של הכללים של הדיון – הוא התמצית של תפקידה של העיתונות בארצות הברית.

המרכז הגאה בתל אביב (צילום: ויקיפדיה)

נורתרופ, ילידת קונטיקט, אמרה בריאיון שהיא ניהלה את הוויכוח לפי המודל של town hall meeting מניו אינגלנד כאשר "הקהילה הייתה מתכנסת מידי שנה לקבל החלטות מה לעשות". היא ניסתה לממש את "הערכים החוקתיים" האמריקניים גם בדיון הזה וגם בדיונים שהיא ניהלה בארגון ACT UP, היא אמרה, כאשר "הערך הראשון במעלה שלי הוא שאנשים יוכלו לדבר בחופשיות אחד עם השני, ואפילו אם הם לא מסכימים עליהם להאזין בכבוד".

וכאשר הערך הזה ברור – לפחות לנורתרופ – יש חוש פרופורציה. לדוגמה, מישהי הציעה שכל מי שאינו נמנה על קהילת הלהט"ב יזהה את עצמו כך בדבריו. אלא שנורתרופ עצרה את הדיון הפילוסופי שאיים לפרוץ – מיהו גאה? – ופשוט קבעה: "אני לא רוצה לקבוע גבולות למי רשאי לדבר". בישראל לעתים הסוגיות הפילוסופיות הופכות לעיקר ונידונות במוסדות פוליטיים, וכך לא אתפלא אם חבריי, הרבנים של פורום גאות במרצ, עדיין מתחבטים טרם קריאת שמע של שחרית באותה סוגיה תלמודית מאלפת – מי גאה מספיק בשביל להיות חבר בפורום?

ככה בונים מוסדות דמוקרטיים

וכך, השיח הדמוקרטי באמריקה מאפשר למחלוקת בסוגיה בלתי פתירה בעליל דווקא לחזק את המוסדות. לאסיפה לא היה מעמד רשמי – לא היה פרוטוקול שתיעד החלטות, ולהזכירכם, הציבור הוזמן להשמיע, אך האחריות שבהחלטה עדיין נתונה בידי הנהלת המרכז הקהילתי. אבל בכך שהמשתתפים מאשרים אד הוק את המסגרת של הדיון, כלומר קובעים כללים ומכבדים אותם, הם יוצרים הלכה למעשה מכנה משותף, או במלים אחרות, מכוננים קהילה פוליטית, גם אם לרגע. ומאחר שבאותו הרגע מקבלים את המנהיגות של הארגון – אחרת מדוע לטרוח לשאול את המנהלים לגבי העבר ולתבוע מהם להשתפר בעתיד? – כך, התהליך הלא-פורמלי מחזק את המעמד הפורמלי של המוסד.

עוד בנושא –

The LGBT Center’s Town Hall: A Jerusalem Take at Gay City News

יואב סיון הוא עיתונאי ישראלי בניו יורק. האתר שלו הוא www.YoavSivan.com

מאמרים קודמים במסגרת פינתו – ההבדל בין כאן לשם:

> הזכות להומופוביה כמבחן חוקתי

> ניסויים בחוקי הנישואין

> איך משפיעים?

ב-17 במאי יצוין בארץ ובעולם היום הבינ"ל נגד הומופוביה וטרנספוביה !

אירועי הבנ"ה / IDAHO יעמדו השנה בסימן מאבק בהומופוביה וטרנספוביה במערכת החינוך ודרך החינוך. 

>> עזרים שונים לפעילות - באנרים ייחודיים של הבנ"ה להטמעה באתרכם, פוסטר הבנ"ה גדול להדפסה, מערך שיעור בנושא הומופוביה ועוד.
>> רעיונות והצעות לפעילויות הבנ"ה
>> לוח אירועי הבנ"ה 2012 בישראל
>> הצטרפו אלינו בפייסבוק
>> הירשמו לרשימת התפוצה