לכבוד יום הסובלנות הבין-לאומי (גם אם באיחור קל)
מאת: ענבאך
לאחרונה אני נתקלת בגילויי אי-סובלנות רבים. אמנם האקדמיה היא מקום יחסית (אולי אפילו לא יחסית) פתוח וליברלי, אבל בהרבה מקומות אחרים, אולי היקום צריך לאזן את עצמו- אני נתקלת במקרי אי-סובלנות די קשים.
אני לא יכולה לדבר על כולם, כי בשביל זה אני אצטרך לא רשומה אחת ולא שתיים, אז אני מצטמצמת למקום אחד.
כשהייתי בכיתה ח' אמא של חברה שלי יצאה מהארון. כשאני מסתכלת לאחור זה כנראה היה אירוע די מכונן בעיצוב הגישה שלי בנושא. זה היה המפגש הראשון שלי עם הומוסקסואליות, והאמת, לא ידעתי איך לאכול את זה. זה משונה לחשוב על מישהו שהכרת פתאום באור כל כך שונה, אבל זה היה לי משונה עוד יותר כיוון שאת אותה חברה, וגם את אמא שלה, אני מכירה מגיל שלוש בערך. בהתחלה הייתי מאוד זהירה, מהוססת, אבל אחרי מעט זמן הבנתי שלא היה שום שינוי משמעותי. אני חושבת שזה מה שהוביל לתפיסה שלי עד היום. כשרק התחלתי ללמוד איזה שיפוצניק במכללה אמר לי במבט נרגש "את יודעת ש(… האמת שאני אפילו לא זוכרת על מי הוא דיבר, כנראה איזו מרצה בכירה) אוהבת נשים?" משכתי בכתפיים ונתתי לו מבט נבוך. רציתי להתוודות בפניו ששמעתי אפילו שיש כמה מרצים שאוהבים נשים, חלקם אפילו נשואים להן!
"היי, הנה הבת של הלסבית"
כעבור שנה, בכיתה ט', נתקלתי בגילוי אי-הסובלנות הראשון. ילדים מרכלים. מי שטוען שילדים בגיל גן הם מרושעים, לא פגש מעולם כנראה ילדים בגיל ההתבגרות. אם בגיל גן רשעות היא מתוך כנות מכאיבה, או חוסר מודעות חברתית, בגיל ההתבגרות זה כמעט תמיד נעשה מרצון טהור לפגוע.
"היי, הנה הבת של הלסבית" או משהו כזה. היינו בכיתה רק אני והיא, ועוד שני ילדים. שניים שלא סבלתי.
"אז מה אם אמא שלי לסבית?" היא אמרה באומץ שלא ידעתי שקיים בה. החברה שלי, המופנמת, הביישנית, פתאום נעמדה והתייצבה מולם בכוחות שלא ידעתי שיש לה. פתאום כל כך התגאיתי בה, קינאתי בה על שהיא מסוגלת לומר את זה. כי אני, בנושאים אחרים, פחות בוערים מזה, לא יכולתי להרים אפילו את העיניים, בטח שלא לדבר.
בחזרה לימינו. יש לנו מרצה הומו. הוא לא אמר את זה במפורש, אבל מלבד לומר את זה מפורשות, הוא באמת עשה הכל. אני לא מדברת על ראדאר-ההומואים שיש לי כבר מובנה (זה באמת לא נובע ממקום סטריאוטיפי, אבל בדרך כלל מי שנראה לי לא מאיים, כלומר, מי שלא רואה אותי כאובייקט מיני- הוא הומו), אלא על כל דרך הלימוד שלו, על הדוגמאות שהוא מביא, ועל הכל. אני חושבת שיש בזה משהו מרענן. וזה גורם לי להרגיש טוב, שאם מישהו כזה יכול לבוא ולא להתבייש במי שהוא, אולי גם אני יכולה. אולי זאת לא חוכמה, כי כמו שהמכללה הזאת היא מאוד פמיניסטית היא גם פרו-הומוסקסואלית (שני נושאים שבדרך כלל הולכים יד ביד), אבל עדיין, קשה לי לראות את זה כמובן מאליו.
בשבוע השני שמעתי ששתי סטודנטיות נסעו במונית, ואחת מהן התחילה לרכל עליו (טעות של טירונים, מי מרכל במונית?), לתת את כל התיאורים רבי הדמיון שבאים לתאר הומואים, וכמובן, אתם יכולים לדמיין את הסוף- הוא ישב מאחוריהן ושמע אותן. כשדיברנו על זה לפני השיעור אחת מהן אמרה שהוא בטח כבר רגיל לזה. הרי הוא נראה כל כך שלם עם עצמו וכל כך מוחצן שהוא בטח לא נפגע מזה שאיזו סטודנטית קראה לו מנשנש כריות.
בפרץ האלימות הזה היה משהו שתפס אותי לא מוכנה
ואחר כך נכנסתי לשיעור, ופתאום נתמלאתי עצב. כן, בטח לאנשים ששלמים עם עצמם ועם הנטייה המינית שלהם זה פחות כואב מאשר לאלו שנמצאים בתהליכים של קבלה, או אפילו יותר מוקדם. אבל בכל זאת, אני מנסה לתאר לעצמי איך אני הייתי מרגישה אם הייתי שומעת מישהו מדבר עלי בכזה זלזול, בכזה רוע, כמה זה היה כואב לי, לא משנה מה היה הנושא, ולא משנה האם זה היה בעיני סיבה לבושה או גאווה.
ואתמול, אתמול זה היה שיא השיאים. זה בעצם מה שהביא אותי לכתוב את הרשומה הזאת: היה באחד הפורומים דיון על סובלנות, ומישהו כתב שהומואים ולסביות ממש דוחים אותו. בדרך כלל אני מסוגלת להתעלם מאנשים כאלה, אני לא חושבת שהם שווים את האנרגיות שלי, אבל מה שהוא אמר, פשוט לא יכולתי לעבור על זה לסדר היום. הוא אמר שהוא בחיים לא היה יוצא עם הומו (נו, ברור, כי אתה סטרייט. מה העניין?) או עם לסבית… טוב, אם לסבית הייתה ממש מתחננת בפניו (למה שתתחנן? היא לסבית!) הוא אולי היה מזיין אותה… אבל רק פעם אחת!
ציינתי בפניו את הכשל הלוגי הזה, שסביר להניח שלסבית לא הייתה רוצה לשכב איתו, אפילו אם הוא מתנת האל למין הנשי, והאמת, שלא הייתי מוכנה נפשית לתגובה שלו.
חשבתי שהוא יתעלם או יאמר לי משהו מרושע ומטומטם לחלוטין. בדרך כלל מאנשים כאלה אני יכולה לצפות לאיזו בורות שנובעת מחינוך קלוקל, אבל כשאני חושבת על התגובה שלו אני ממש פוחדת.
אני לא יכולה להעלות על הכתב את הדברים המדויקים שהוא כתב לי, אבל בואו נגיד שזה היה תיאור מאוד גרפי ומפורט של הדברים שהוא מקווה שיקרו לי (משהו בנוסח של אונס קבוצתי), הנזק הנפשי והגופני (שוב, מאוד מפורט) שהוא מקווה שזה יגרום לי וכו'. ואם זה לא מספיק, הוא גם הוסיף ואיחל את הדברים האלו לבני משפחתי.
בכזה גילוי של אלימות עוד לא נתקלתי באופן אישי. כן, פגשתי המון אנשים שחשבו שאמהוּת לסבית מקלקלת את הילד (שלא לדבר על הופכת אותו לנשי וחלש), או שסתם טענו שיש בזה משהו מעוות. אבל הכעס הזה, הבלתי מרוסן, הכמעט רצחני… זה כבר הפחיד אותי נורא. נכון, לא כל מי שיושב מאחורי המקלדת עומד מאחורי הדברים שלו. אני מכירה היטב את תופעת הטוקבקיסטים הזועמים. הרבה יותר קל להקליד למישהו שלעולם לא תראה את פניו מאשר לומר זאת בחיים האמיתיים. אבל בכל זאת, היה בפרץ האלימות הזה משהו שתפס אותי לא מוכנה. מה כבר עשיתי? תהיתי. האם ככה הוא מתייחס לכל מי שחולק על דבריו? לכל מי שמערער על התפיסה הנרקיסיסטית שלו?
אני לא יודעת באיזו נימה אני רוצה לסיים את הרשומה הזאת. אני רוצה לסיים אותה באיזו אמירה אופטימית, אבל באמת שאין לי מסקנה חזקה שלא תשמע נדושה להחריד. לא פגשתי המון הומואים בחיי, אלה שכן פגשתי- חלקם היו אנשים נפלאים, אחת מהן התנהגה אלי בצורה שלא הייתי מאחלת לאף אחד, וחלקם היו אנשים ככל האדם. לא מדהימים, לא מזוויעים, פשוט אנושיים.
ועצוב לי שבשנת 2010 הרשומה הזאת עדיין רלוונטית. ואני מסיימת עם רצון להאמין שעם הזמן זה ילך וישתפר. כי אני חייבת, אין לי דרך אחרת.
ב-17 במאי יצוין בארץ ובעולם היום הבינ"ל נגד הומופוביה וטרנספוביה !
אירועי הבנ"ה / IDAHO יעמדו השנה בסימן מאבק בהומופוביה וטרנספוביה במערכת החינוך ודרך החינוך.
>> עזרים שונים לפעילות - באנרים ייחודיים של הבנ"ה להטמעה באתרכם, פוסטר הבנ"ה גדול להדפסה, מערך שיעור בנושא הומופוביה ועוד.
>> רעיונות והצעות לפעילויות הבנ"ה
>> לוח אירועי הבנ"ה 2012 בישראל
>> הצטרפו אלינו בפייסבוק
>> הירשמו לרשימת התפוצה
תכנים נוספים שעשויים לעניין אותך
מבזקים
26.02.13 בכירים במפלגה הרפובליקאית משנים עמדתם לגבי נישואים חד מיניים
26.02.13 הספורטאי הבכיר הראשון בארץ שיצא מהארון
25.02.13 מהומת אלוהים במנהטן: מלכת דראג נגד הכנסייה
14.02.13 אשרת שהייה זמנית לעובדת זרה מהפיליפינים המתגוררת עם בת זוג ישראלית
14.02.13 "עיריית ת"א צריכה לחזק ערכי משפחה ותורה ולא מסרים של תועבה"