הרצח בברנוער, השבוע לפני שלוש שנים, הביא למפנה באופן שבו התייחסו התקשורת, רשויות החוק והציבור ללהט"בופוביה ולפשעי שנאה. מרכז הדיווח שיושק השבוע על ידי אגודת הלהט"ב יוכל אולי לסייע בתרגום התפיסות למדיניות ולמעשים

ב-1 באוגוסט 2009 נכנס אדם חמוש ועוטה מסיכת סקי ל'מועדון הברנוער', שפעל כמדי מוצאי שבת במשרדי אגודת הלהט"ב בת"א. הוא פתח באש לכל עבר, רצח את המדריך ניר כץ ואת הנערה ליז טרובישי ופצע עשרות אחרים, חלקם פצעים קשים שהותירו אותם נכים.

הרצח בברנוער לא היה פשע השנאה הראשון בישראל. קדם לו אירוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים בשנת 2005, בו נפצעו 3 מהצועדים. אירועים חמורים נוספים (כולל מקרי רצח ומקרי פציעה חמורים שהצריכו ניתוחים וטיפולי שיקום ממושכים) לא תמיד הוגדרו כך בתקשורת, אם כלל הגיעו לידיעתה. פעמים רבות הקורבנות סירבו להתלונן במשטרה, לעתים מפני שהתוקפים בעצמם היו שוטרים.

אלא שבכל המקרים שקדמו לרצח הברנוער, התקשורת, רשויות החוק והציבור, עשו לעצמם הנחות. במקרה של אירוע הדקירה בירושלים, הרושם הרווח בציבור ובתקשורת היה שהרצח בכל זאת היה תגובה למצעד הגאווה, אשר נתפס כ'פרובוקציה'. האירועים האחרים דווחו לעתים בצורה נבזית (למשל תחת הכותרת: "זה לא גברת, זה אדון"), לעתים הם כללו אמירה מובלעת או מפורשת לפיה האלימות היתה מוצדקת – שהקרבנות הביאו את זה על עצמם, שזה הגיע להם בשל התנהגותם המינית החריגה, לכאורה. כך היה לגבי עשרות מקרי הרצח של עשרות גברים הומואים ונשים טרנסג'נדריות, אשר נרצחו על ידי גברים אחרים עמם באו במגע מיני, או שפותו בדרך זו להכניסם לביתם.

מקרים רבים של אלימות הומופובית וטרנספובית כלפי ילדים, בני נוער ומבוגרים מעולם לא נודעו. הקורבנות המשיכו לשאת בשתיקה את הפגיעה, מבלי יכולת לתקן את הנזק שגרם להם, מבלי להביא את תוקפיהם לשלם את המחיר על פשעם, ומבלי לגרום לחברה להבין שההומופוביה היא המחלה האיומה.

 דני זאק מתריע באוקטובר 2008 מפני רצח על רקע הומופובי

רצח הברנוער היווה נקודת מפנה. לא זו בלבד שהפשע היה גלוי לעין כל, בדרגת החומרה הגבוהה ביותר ונטול פרובוקציה, אלא הוא אף הופנה אל בני נוער תמימים שעיסוקם היה מפגש חברתי, לא מיני. רק בעקבות הרצח הואילו התקשורת והציבור להכיר בעוול המשווע – "זה לא הגיע להם", ולהודות שהיה זה פשע שנאה לכל דבר ועניין, וזאת על אף העובדה שהרוצח עד כה לא נתפס, לא נודעו זהותו ומניעיו.

ההשוואה המתבקשת היא מקרה הרצח של מת'יו שפרד באוקטובר 1998 בוויומינג, ארה"ב. גם במקרה של שפרד נקודת התפנית היתה ברושם העז היה ש"זה לא הגיע לו", שכן, העינויים הקשים שעבר הגיעו לאף אחד. במקרה שלו נתפסו הרוצחים והם נשפטו למאסרי עולם.

מקרי הרצח של מת'יו שפרד והברנוער היו אירועים מכונני תודעה, בכך שהם אפשרו לחברה להכיר בקיומה של להט"בופוביה – שנאת חינם עיוורת וחסרת מעצורים, אשר מזינים אותה פוליטיקאים, אנשי דת, אנשי תקשורת ואחרים, אשר מסיתים נגד הלהט"ב. השינוי התודעתי בציבור ובתקשורת שינו את השיח הציבורי באופן שאפשר לעסוק בתופעות הלהט"בופוביה, לא כרעיון ערטיאלי וללא חיפוש אשמתו של הקרבן, אלא כבעיה חברתית בפני עצמה. בעקבות מקרים אלו חילחלה ההכרה, לפחות בקרב חלקים מהחברה, שההומופוביה קיימת, ושאין שום דבר שמצדיק אותה.

הקמת מרכז הדיווח הארצי, אשר יושק השבוע ע"י אגודת הלהט"ב, צפויה להמשיך להאיר את עיני החברה לגבי היקף תופעות האלימות, ההסתה, הדיכוי והאפלייה כלפי הלהט"ב, ובכך לקדם את המאבק למען ביטחון אישי ושוויון זכויות. מרכז זה יאפשר לתרגם את ההכרה של הציבור בקיומה של להט"בופוביה גם לנקיטת צעדים תקיפים יותר לבלימתה, ולסיוע למי שנפגעו ממנה.