יואב סיון, עיתונאי ישראלי בניו יורק, ממשיך לספר לנו על ההבדל בין שם לכאן. בעקבות פסיקת בית המשפט העליון בארה"ב, שקבעה את הזכות להפגין בסמוך להלוויות צבאיות, סיון תוהה על התועלת שבניסיון להשתיק אמירות קיצוניות, ואפילו יהיו אלה ביטויי שטנה

מאת: יואב סיון

לרב עובדיה יוסף מותר להיות הומופוב, או ליתר דיוק, להחזיק בדעות מרגיזות ככל שירצה. אולי לא בישראל, אבל בהחלט בארצות הברית.

לקראת פסק הדין של בית המשפט העליון בארצות הברית בשאלה האם מותר לערוך הפגנות שטנה בסמוך להלוויות צבאיות, 21 ארגוני חדשות ועיתונות מובילים הגישו לבית המשפט חוות דעת (amici curiae) בזכות חופש הדיבור, הקובעת שדווקא במקרים בהם ברור שהדעות הן פוגעות ומעליבות חשוב להגן על חופש הדיבור. בצד הסקירה המקיפה של הפסיקה האמריקנית בנושא העיתונים האמריקניים נדרשים לדוגמה ישראלית. הם כותבים:

"ההתבטאויות מלאות השנאה של הכנסייה הבפטיסטית ווסטבורו הן ללא עוררין קיצוניות ולא נעימות, אבל זה לא שם אותן מעבר לתחום של דיון ציבורי. מבחינות מסוימות, הדיבור החריף של הכנסייה בסוגיות כמו זכויות גייז, המעורבות של אמריקה במלחמות זרות, השערוריות לגבי ההתעללות בכנסייה הקתולית והיבטים שונים של "מלחמת התרבות", אינו מבחין אותה מההצהרות של כמה אנשי דת בולטים אחרים". (ההדגשה שלי)

"אסונות טבע לעתים קרובות מעוררים קביעות פוליטיות חריפות לגבי גמול אלוהי. אוונגליסט אחד הכריז שההוריקן קתרינה הוא העונש עבור "החטא הלאומי של הפלה", בעוד הרב האורתודוכסי עובדיה יוסף קבע שזה תגובה לתמיכה של הנשיא בוש בנסיגה באוגוסט 2005 של מתנחלים יהודים מעזה… יהיו אשר יהיו התרומות של הנביאים האפוקליפטיים הללו להבנה הציבורית, ברור שהתיקון הראשון לא יאפשר להסיר אותם מהדיון." (הדגשה שלי)

העיתונים באמריקה חושבים שמותר לרב עובדיה לבטא את דעתו.

אלוקים שונא זימה (צילום: liormania)

השאלה מה מותר לומר בסמוך לטקסי הלוויה עלתה בתביעה של סניידר נגד פלפס. בעת מסע הלוויה למתיו סניידר, חייל אמריקני שנפל בעיראק, עמדו אנשי הכנסייה הבפטיסטית ווסטבורו בקרבת מקום ונשאו שלטים סרי-טעם כגון אלוהים שונא פייגלע (God hates fags). הכנסייה, שמרכזה בטופיקה, קנזס, מטיפה שאלוהים שונא את אמריקה מכוון שהיא מאפשרת הומוסקסואליות ומפיצה דעות חשוכות בה במידה לגבי הקתולים והיהודים. אלברט סניידר, אביו של החייל שנפל, תבע פיצויים מפרד פלפס, מייסד הכנסייה, בעוון "גרימה מכוונת של מצוקה רגשית".

בהחלטה של 8 ל- 1 (דעת המיעוט של השופט סמואל אליטו) בית המשפט פסק שהתיקון הראשון לחוקה מגן על חופש הדיבור של ווסטבורו. נשיא בית המשפט ג'ון רוברטס, שכתב את דעת הרוב, הסביר שיש לפסוק לטובת הכנסייה בהתחשב בשני שיקולים מרכזיים. הראשון, שהנושאים שהכנסייה מעלה הם בעלי עניין ציבורי, גם אם השאלות או ההצעות של הכנסייה הן "לא בדיוק הבעת דעה פוליטית או חברתית מהוקצעת," כדבריו של רוברטס. "הסוגיות שהם מדגישים – ההתנהלות הפוליטית והמוסרית של ארצות הברית ואזרחיה, העתיד של האומה שלנו, הומוסקסואליות בצבא והשערוריות סביב הכמורה הקתולית – הן עניינים בעלי חשיבות ציבורית."

אחת מבנות משפחת פלפס, בתלבושת אופיינית (צילום: K763)

השיקול השני לנגד השופטים הוא שחברי הכנסייה נהגו בהתאם לחוק המקומי ולהוראות המשטרה, המסדירים את שלום הציבור, למשל מבחינת המרחק מבית העלמין (המפגינים עמדו מאות מטרים מהלוויה). המפגינים לא הפרו את ההתנהלות של טקס הלוויה והמשתתפים לא היו בגדר "קהל שבוי" למסריהם. ולכן כותב רוברטס "כל מצוקה שנגרמה על ידי ההפגנה של ווסטבורו מתבססת על נקודת המבט של המסר שהועבר, ולא על ההפרעה ללוויה עצמה." בית המשפט העליון לקח בחשבון שחברי ווסטבורו מלאו פקודות.

השאלה האמריקנית: מתי אפשר להגביל את חופש הביטוי?

פסיקת בית המשפט העליון ממשיכה את המסורת האמריקנית בה האומה שואלת מתי אפשר להגביל את חופש הביטוי. הגם שבית המשפט קבע הלכה במצב עובדתי מוגבל למדיי – כמה כבר מפגינים ליד בתי קברות? – ההכרעה מביעה את המחוייבות הלאומית לחופש הביטוי. גם אם דעת המיעוט של השופט אליטו הייתה גוברת ונותנת תשובה אחרת לשאלה, השאלה עצמה לא הייתה משתנה. השאלות המרכזיות בדיון הציבורי באמריקה נגזרות סביב הפרשנות או ההגבלות המתחייבות מהחוקה, וכאן השאלה נגזרת מהתיקון הראשון לחוקה, שהוא, כמובן, חלק מהחוקה (התרגום שלי):

הקונגרס לא יחוקק בנוגע למיסוד דת, או למניעה של עבודה חופשית שלה; או לפגיעה בחופש הדיבור, או העיתונות; או לזכות של אנשים להתאסף בשלום, ולעתור לממשלה לשם תיקון עוולות.

דעה, דעה דתית (כמו פסק הלכה), הפצת הדעה בכתב, התאגדות עם אנשים אחרים לשם הבעת דעה, וניסיון לשכנע את השלטון לקבל דעה כרוכים יחדיו בחוקה כתחום שאל למחוקק הלאומי להתערב בו. יש לשים לב שגם אם מאן דהו חושב שהקונגרס חרג מסמכותו, הרי הוא יכול לעתור למוסד ממשלתי – למשל לבית המשפט – ולבקש שיכריע בעניין לטובתו. גם אם לכל אחד נתונה הרשות לשאול, לבית המשפט נתונה הסמכות להשיב. דווקא מכוון שווסטבורו היא מוסד דתי – כנסייה – היא זוכה להגנה חזקה במיוחד. להבדיל ממוסד דתי, בעיתון (אולי לא בישראל, אבל באמריקה) יש חלוקה חשובה בין דעות לבין חדשות או עובדות, וגם אם מותר לעיתון להביע כל דעה, כאשר הוא מדווח על עובדות עליו להיזהר.

השאלה הישראלית: מה אפשר לומר?

השאלה הלאומית בישראל לגבי חופש הביטוי – מה מותר להגיד? – היא נדבך באבסורד של השיח הישראלי הלא-רציונלי, בו השמאל מתגאה בעמדות אנטי-ליברליות. בעוד שבארצות הברית מניחים שאנשים הם בוגרים ואחראים למעשיהם, ההנחה המקובלת בישראל היא שאנשים הם טיפשים גמורים ושאם רק יחשפו לרגע למסר מעוות הם מיד יוסתו לדבר עבירה. וכמובן, ככל שהמסר קיצוני יותר, כך חזקה עליו שיקנה ויסיט את לב ההמונים שיחשפו לו מדרך הישר. קהל ישראל הוא בחזקת תינוקות שנשבו. ומה יעשו אנשים אחראים בישראל? מן הסתם עליהם לצעוק בקולי קולות כדי להתגבר על קולות מתנגדיהם ולהחריש את דברי ההבל של אחרים כדי שרק האמת שלהם תשמע.

ציטוט מתוך הפסוק בתנ"ך העוסק בדין מוות על משכב זכר. מצעד הגאווה בי-ם 2010. צילום: מאור ברזני

וכך אנשים בעלי תודעה פוליטית מפותחת וחברי כנסת פעלתניים פונים ליועץ המשפטי לממשלה ומבקשים חקירה פלילית בעוון הסתה אם פלוני, למשל רב, הביע את דעתו. בכך השמאל הישראלי, בניגוד לשמאל האמריקני, מחוייב להגדרה מוסדית של גבולות הביטוי דרך הגבלתו. מה דמוקרטי בזה?

מאחר שהזכות לאנטישמיות, להומופוביה ולגזענות מוגנת בחירוף נפש באמריקה, כיצד נאבקים בגזענות? בית המשפט מסביר שהאחריות היא עלייך האם להיפגע, להעלב או להיות מושפע מהדעות שאתה שומע. אך מאחר שבאמריקה מותר להביע כל דעה, הרי אנשים, במיוחד נבחרי ציבור, זהירים במילותיהם.

הנשיא האמריקני ג'ורג' וו. בוש נשאל לגבי עמדתו בעניין הומוסקסואליות בעת העימות הנשיאותי בשנת 2004. הגם שאינו בדיוק מידידי הקהילה, הוא אמר "אני יודע שיש לנו החלטה לבחור באמריקה והיא להתייחס לאנשים בסובלנות ובכבוד וביושר. זה חשוב שנעשה זאת. אני גם יודע שבחברה פתוחה מבוגרים יכולים לחיות באופן בו הם רוצים לחיות. ואת זה יש לכבד."

האמירה הזאת לא באה להעיד שג'ורג' וו. בוש אוהב הומואים במיוחד. אבל גם אם איננו יודעים מה הוא חושב בסתר ליבו, מתמודד לנשיאות, קל וחומר נשיא מכהן, מדבר בכבוד ומטיף לכבוד גם אם הוא חולק על האג'נדה הפוליטית של הקהילה.

ואכן איש מהשומעים לא פירש את דבריו של בוש כתמיכה בקהילת הלהט"ב. אבל מכוון שמדברים בצורה מדודה ומכובדת – גם אם אומרים שטויות – הביקורת הציבורית, כפי שבאה לידי ביטוי במאמרי המערכת של העיתונים המרכזיים, מתרכזת בעיקר – כלומר בהחלטות המרכזיות במוסדות השלטון. בהמשך התשובה בוש הסביר מהו החוק DOMA והסוגיות העולות ממנו ואמר כי "הצעתי תיקון לחוקה. הסיבה שעשיתי זאת היא מפני שחששתי ששופטים אקטיביסטים מספקים הגדרה של נישואין, והדרך הבטוחה ביותר להגן על נישואין בין גבר לאישה היא באמצעות תיקון החוקה."

אמנם המנחה של העימות שאל את שני המתמודדים, בוש והסנאטור ג'ון קרי, שאלה פילוסופית (האם הומוסקסואליות היא בחירה?), אבל הדיון התכנס בכל זאת למדיניות קונקרטית בהתייחס למסגרת הפרוצדורלית המקובלת על כל הצדדים.

כדי לראות כיצד במדינה בה מותר לומר הכל למילים יש ערך רב, כדאי להיזכר בנשיא ביל קלינטון שהועמד למשפט בהחלטת הקונגרס וזוכה בהחלטת הסנאט. זה לא היה מכוון שהסתבך בקשר מיני עם בחורה יהודיה (זה עניין לרכילות, לא למשפט), אלא מאחר שהנשיא נחשד בעדות שקר תחת שבועה כאשר נשאל על טיב יחסיו עמה. הקומבינה שקלינטון ניסה לעשות – להגדיר מחדש למה הוא התכוון כאשר אמר שלא היה לו קשר מיני עם מוניקה לווינסקי – לא עזרה הרבה. מכוון שמותר להגיד כמעט כל דבר, לבחירה של המלים יש ערך. וכולם מתייחסים ברצינות תהומית למילים של נשיא בשבועה: לפי החוקה הנשיא מתחיל את כהונתו בשבועה, וכזכור, לאחר טעות מטופשת, נשיא בית המשפט העליון רוברטס הטריח עצמו לבית הלבן כדי להשביע מחדש את ברק אובמה. אם הנשיא חופשי לדבר, מילתו מחייבת.

כמועמד לנשיאות הלך לביתו של הרב עובדיה יוסף וחתם על עצומה כנגד מצעד הגאווה בירושלים(צילום: World Economic Forum)

הנשיא פרס, לעומת זאת, כאשר היה מועמד לנשיאות הלך לביתו של הרב עובדיה יוסף וחתם שם על עצומה כנגד מצעד הגאווה בירושלים. אין סיבה לחשוד ששמעון פרס הוא הומופוב חשוך – נהפוך הוא, פרס מקדים את רוח הזמן בעוד שמנהיגים אחרים נסחבים מאחור – אבל במדינה שבה כולם צועקים ביחד כל דבר, וכולם נעלבים מכל דבר, למלים אין ערך ואיש אינו מצפה מנבחרי הציבור לדבר בשקט וברצינות. מה הפלא שהם אכן לא מדברים בשקט וברצינות?

ראי, ראי שעל הקיר, מי הכי דמוקרטית בעיר?

חיפשתי את המילה "דמוקרטיה" בפסק הדין של בית המשפט העליון, בחוות הדעת של העיתונים, ובמאמר המערכת "אפילו דיבור פוגעני" של הניו יורק טיימס ולא מצאתי. באמריקה, בה מהות הדמוקרטיה היא פרוצדורלית, לא שואלים האם החלטה היא דמוקרטית אלא שואלים האם היא חוקתית.

"לדיבור יש עצמה. הוא יכול לעורר אנשים לפעול, להביא את עיניהם לדמוע מאושר וצער, וכמו כאן, להסב כאב רב. בעובדות שלפנינו איננו יכולים להגיב לכאב על ידי עונש לדובר."

ובהתאם, מאמר המערכת של הניו יורק טיימס, הדעה הלא רשמית של השמאל באמריקה, לא מנתח את פסק הדין ביחס למושג אקדמי פתוח – דמוקרטיה – אלא ביחס למושג משפטי שאינו במחלוקת – חוקה – ובהתאם כותב שבית המשפט סיפק "תזכורת נערצת עד כמה רחבה ההגנה של חופש הדיבור תחת התיקון הראשון של החוקה, לרבות דיבור פוגעני ומלא שטנה". וכך העיתון מציין שהשופט רוברטס קבע שההפגנה התנהלה בהתאם להוראות או "במלים אחרות, הייתה חוקתית לחלוטין".

לפי הסטנדרט האמריקני המכון הישראלי לדמוקרטיה ייחשב כימני קיצוני, בהסתמך על גילוי הדעת שלו בנושא מכתב הרבנים:

"המכון הישראלי לדמוקרטיה מגנה בשאט נפש את גילוי הדעת, עליו חתומים עשרות רבני ערים ויישובים, לפיו חל איסור הלכתי חמור על מכירה או השכרה של דירות בארץ ישראל למי שאינו יהודי. לגילוי דעת זה, הנוטף גזענות ומלבה אותה, אין מקום במדינה דמוקרטית." (ההדגשה במקור)

באמריקה דווקא מתגאים בכך שגילויי דעת הנוטפים גזענות והמלבים אותה יש מקום. ודבריו של השופט רוברטס ראוי שיהדהדו גם בישראל: "לדיבור יש עצמה. הוא יכול לעורר אנשים לפעול, להביא את עיניהם לדמוע מאושר וצער, וכמו כאן, להסב כאב רב. בעובדות שלפנינו איננו יכולים להגיב לכאב על ידי עונש לדובר."

במכתב לעורך הניו יורק טיימס כותב הרב ג'ק ספירו (Jack Spiro) מריצ'מונד וורג'יניה שכרב שניהל מאות לוויות, וכפטריוט ששירת בחיל האוויר הוא מתחלחל מהעמדות של ווסטבורו. "אבל בית המשפט שלנו החליט שהן מוגנות על ידי התיקון הראשון לחוקה. כאשר אני מחבר את שני המרכיבים [הרב והפטריוט], אני מבין שכאשר אנו מגבילים פעולה מגונה, הגבלות נוספות יבואו, עד לנקודה בה המלים המהוללות של התיקון הראשון הופכות לחלולות. לאחר תגובתי הראשונית, החלטת בית המשפט סייעה לי להבין טוב יותר מדוע אני אוהב את ארצי."

התרגומים הם שלי.

לעיון נוסף:

הדיווח בניו יורק טיימס של הפרשן המשפטי אדם ליפטק:

Justices Rule for Protesters at Military Funerals, New York Times, Adam Liptak, March 2

When Free Speech Feels Wrong, New York Times, Room for Debate, March 3

דוגמה לוויכוח במדור הדעות של העיתון. העיתון מציג את העובדות וכל אחד מהפרשנים ומהמומחים מתייחס לעובדות ומוסיף עובדות. הדיון נערך סביב להחלטה של בית המשפט, והוא מעמיק, נגיש לציבור, שקט וענייני. העיתון אחראי לדברים שנאמרים ועורך אותם כדי להבטיח שהדיון יעמוד בסטנדרטים של העיתון עצמו.

יואב סיון הוא עיתונאי ישראלי בניו יורק. האתר שלו הוא www.YoavSivan.com

מאמרים קודמים במסגרת פינתו – ההבדל בין כאן לשם:

ניסויים בחוקי הנישואין

איך משפיעים?

ב-17 במאי יצוין בארץ ובעולם היום הבינ"ל נגד הומופוביה וטרנספוביה !

אירועי הבנ"ה / IDAHO יעמדו השנה בסימן מאבק בהומופוביה וטרנספוביה במערכת החינוך ודרך החינוך. 

>> עזרים שונים לפעילות - באנרים ייחודיים של הבנ"ה להטמעה באתרכם, פוסטר הבנ"ה גדול להדפסה, מערך שיעור בנושא הומופוביה ועוד.
>> רעיונות והצעות לפעילויות הבנ"ה
>> לוח אירועי הבנ"ה 2012 בישראל
>> הצטרפו אלינו בפייסבוק
>> הירשמו לרשימת התפוצה